אין חלופה למתווה הגז?

והרי לכם שתי חלופות (לפחות). האחת של השר להגנת הסביבה אבי גבאי, שהוצגה לרה"מ ביוני 2015 ולא הגיעה מעולם לידיעת הממשלה או הכנסת, והשנייה של פרופ' מנואל טרכנטנברג מהמחנה הציוני:

המתווה החילופי של השר להגנת הסביבה אבי גבאי

נתניהו ושטייניץ טוענים שאין חלופה למתווה הגז; אולם בחודש יולי, ערב פרסום המתווה הממשלתי, הציג השר להגנת הסביבה אבי גבאי לראש הממשלה מודל חלופי להוצאת הגז מהאדמה; המודל שם דגש על הזרמה מהירה של הגז, פיקוח מחירים וצמצום הרגולציה; לפי המחקר שבבסיס המודל, המס שתגבה המדינה לפי המתווה שלה נמוך מהמוצהר

"לא צריך לתקן את מתווה הגז.

צריך למחוק אותו ולכתוב מחדש"

(פרופ' אבי בן בסט לשעבר מנכ"ל משרד האוצר)

בחודש יולי האחרון השר להגנת הסביבה אבי גבאי מכולנו הציג בפני ראש הממשלה ומנכ"ל משרדו אלי גרונר מודל אלטרנטיבי לזה של הצוות הממשלתי שגיבש את מתווה הגז.

זה היה זמן קצר לפני פרסום המתווה הממשלתי לציבור, ובהצבעה עליו בממשלה היה גבאי השר היחיד שהצביע נגד.

 

על פי העבודה שערך גבאי, מתווה הגז הממשלתי כלל לא עונה על הבעיות שעמן ניסה להתמודד וחלק מהנחות היסוד שלו אינן נכונות, לכן התוצאה שלו שגויה. הבעיה העיקרית שהמתווה הממשלתי ביקש לענות עליה היא בעיית היתירות - העובדה שישראל מחוברת למאגר גז אחד בלבד באמצעות צינור אחד בלבד. תקלה משמעותית או אירוע ביטחוני חמור ינתקו את המשק מאספקת הגז, וחברת החשמל ותחנות הכוח הפרטיות יאבדו את מקור האנרגיה העיקרי שלהן

(יותר ממחצית מייצור החשמל נעשית כיום על בסיס גז).

 

להמשך הכתבה של שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט >>> כאן

המתווה החילופי של ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג

להתנער מסעיף 52, להקים באופן מיידי צינור נוסף ממאגר תמר ולהבטיח שסך היצוא לא יעלה על שיעור שייקבע מסך הרזרבות שבשני המאגרים  הגדולים;

 

לא נכון שהמתווה הוא גזירה משמים, ולא מאוחר לתקן את המעוות.

 

מאז שהמתווה נחת על שולחנה של הכנסת, סברתי כי אין מקום להיתלות באוטופיות (משינוי מבני קיצוני שיביא אולי לתחרות ועד להלאמת שדות הגז), שלא נכון להמשיך במשא ומתן עקר עם חברות הגז, ושאכן צריך להבטיח להן תשואה הולמת ומידה סבירה של יציבות רגולטורית. כל זה אפשרי, תוך כדי דאגה לביטחון האנרגטי של ישראל וקביעת מחירים סבירים לצרכן הישראלי, באמצעות אימוץ מתווה חלופי פשוט וצודק בהרבה, ואלה עיקריו:

 

1. יבוטלו הסעיפים במתווה הנוגעים לתחרות עתידית, בעיקר היציאה החלקית של נובל אנרג'י ממאגר תמר והמכירה של כריש ותנין. תחרות לא תהיה, אבל סעיפים אלה, אשר כאילו מכבידים על חברות הגז, יוצרים מצג שווא כפול: הם נותנים צידוק להקלות מפליגות לחברות הגז בהקשרים אחרים, והם כאילו יטיבו עם הצרכן הישראלי, ובכך מצדיקים תמיכה במתווה. אין צורך להכביד על חברות הגז, ולכן גם אין מקום לפצות אותן. המונופול יישאר בכל מקרה על כנו, אז לפחות שלא יגבה מאתנו מחיר נוסף.

 

2. במקום זאת, יושת על חברות הגז חוק פיקוח מחירים אמיתי (על פי סעיף ה' לחוק, ולא על פי סעיף ז' כפי שבמתווה). הוועדה הבין־משרדית המופקדת על כך תקבע מחיר התחלתי של 4.5 דולרים ליחידת אנרגיה, ותצמיד אותו למחיר הגז הממוצע בשווקים הדומים לישראל לפי פרמטרים מוסכמים שייקבעו. מחירים אלה יחולו מעתה על כל מכירה של גז בישראל, כולל לחברת החשמל. זה לא "פתיחת חוזים", אלא המשמעות של פיקוח מחירים.

 

3. ייבנה מיד צינור נוסף מתמר. הממשלה תעמיד לחברות מימון ביניים של מחצית העלות, והחברות יחזירו את ההלוואה בחמש השנים הקרובות, בריבית הבסיסית של בנק ישראל (0.1%).4. היצוא מתמר יתאפשר באופן הדרגתי, על פי ההתקדמות בפיתוח לווייתן, ובכל מקרה סך היצוא לא יעלה על שיעור שייקבע מסך הרזרבות שבשני המאגרים הגדולים — כך שיובטח הביטחון האנרגטי של ישראל ל–50 השנים הבאות.

 

 5. לאור כל אלה, אין כלל צורך להבטיח יציבות רגולטורית קשיחה, ועל כן יבוטלו כל הסעיפים הנוגעים לכך. במקום זאת, תתקבל החלטת ממשלה הקובעת כי המתווה החדש המוצע עונה על צורכי המדינה בעתיד הנראה לעין, ועל כן יישאר על כנו כל זמן שלא יהיה שינוי מהותי במצב.

 

6. תהיה פנייה לממונה על ההגבלים העסקיים לתת הסכמה למתווה, ולכן לא יהיה צורך להישען על סעיף 52. בכך אפשר יהיה להימנע בשימוש תקדימי ומסוכן בסעיף זה, אשר במקרה זה הוא בגדר "נשיאת שם הביטחון לשווא".

 

אני קורא לראש הממשלה להתעשת, לאמץ את המתווה המוצע, ובכך לא רק להבטיח את העתיד האנרגטי של ישראל, אלא גם להראות כי הוא קשוב לזעקה הציבורית ומסוגל לקבל החלטות קשות. ומוטב שעה אחד קודם.

 

ולמאמר של פרופ' טרכטנברג שהתפרסם ב-7.12.15 בדה מארקר >>> כאן