כן, שמעתם נכון. 83%-84% ( כלומר למעלה מכפול ממשטר המס הישראלי – לאחר ששינסקי).

 

 

שנות ה-60 -  תחילה, חשבה הולנד שמחיר הגז עומד לרדת, היו בטוחים שהעולם יעבור לאנרגיה גרעינית. ניסו ליצא כמה שיותר הרבה כמה שיותר מהר. מאחר שהם היו בעצם מונופול גז במערב אירופה המחירים היו בהתאם. כחלק מהשוק המשותף לא יכלה הולנד לבסס תמחור שונה לאזרחיה ולמדינות אחרות ולכן קבעה עקרון, שהפך מאז לעקרון מנחה בתמחור גז באירופה ומשמש עד היום כדי למנוע גזי חממה או בזבוז אנרגיה:

העקרון נקרא השוואה למחירי הדלק

אם כמות של אנרגיה בנפט, נמכרת באיטליה במחיר מסוים, ההולנדים מתמחרים את הגז כך שמחירו של גז הולנדי באיטליה, באותה יחידת אנרגיה, זהה לנפט.  כלומר בכניסה לצינור הם דואגים שהמחיר + הוצאות השינוע יצא זהה, ביציאה מהצינור, למחיר האנרגיה המקומי.

 

זהו בעצם חישוב של net back. דומה לזו שהציע המומחה האיטלקי של רשות החשמל. זו הסיבה שמחירי הגז באירופה גבוהים. בתמחור זה, יש שימוש אופטמלי בין גז לנפט מיובא (דבר ששומר לארופאים גז לעתיד) ואילו התושבים של הולנד בעצם נהנים ממס בגובה של 83%-84% ממחיר הגז – בין אם הוא נצרך בידיהם או במדינות שכנות.  קל לחשב מכך מהו באמת מחיר הגז (ללא מיסים) בהולנד:

אם הוא נמכר ב $10 זה $1.70 לחברות . אם הוא נמכר (כמו בעת האחרונה בפחות מ $8) זה מחיר (לפני מס) של $1.36 . זה מה שמקבלות החברות שמפיקות את הגז.

 

מדינות אחרות מיישמות בהצלחה:

ארה"ב מגבילה ומפקחת על יצוא הגז | הולנד, אנגליה ונורווגיה משנות רגולציות כל כמה שנים | בהולנד הממשלה שותפה עם חברות הגז 40% - 60%, וחלקה ברווחים מגיע ל-75% | בנורווגיה הממשלה פתחה קרן פנסיה לאומית לאזרחים, שרווחיה מגיעים ליותר מ-900 מיליארד | באלסקה האזרחים מקבלים את רווחי הגז ישירות לחשבונם

                                                             

 למה בכלל לייצא גז? 

באופן כללי השוואה בין מדינות שונות היא מוגבלת מאד, שכן כל מדינה שונה מהאחרת בעשרות פרמטרים. אם נרצה בכל זאת לבחון מי מייצא גז נוכל לראות שניתן  לחלק את יצואניות הגז ל-2 סוגי מדינות.

 

סוג אחד הן מדינות כמו רוסיה, קטאר, ניגריה או אלגי'ר שיש להן עתודות גז ונפט עצומות ושטחים גדולים לחפש בהן. גם מדינות כמו קנדה ואוסטליה מייצאות גז אך יש להן עתודות אנרגיה של פחם ונפט (ובאחרונה גם באוסטרליה התחיל ויכוח האם ייצוא הגז הוא דבר רצוי או לא).

 

יצואניות הגז האחרות מהסוג השני הן מדינות עניות או מדינות שכלכלתן מבוססת על נפט. למדינות אלה אין הרבה ברירה, אלא לייצא כמות גדולה כדי שיוכלו לשרוד מבחינה כלכלית. מדינות אלה כוללות את בורמה, טרינדד-טובוגו, בוליביה, ואוזבקיסטן.

קל לראות שישראל אינה דומה כלל לאף מדינה כזו. אין לה עתודות עצומות של גז או מקור אנרגיה אחר מחד, ומאידך היא מדינה עשירה למדי שיכולה לשמור על אוצרות הטבע שלה במקום למכור אותם בנזיד עדשים.

 

 

ככה עושים את זה נכון:

ארה"ב הולנד ונורווגיה לדוגמא

 אולי נהיה כמו נורווגיה, נייצא גז ונרוויח המון? 

 

נורווגיה אינה דומה לישראל כלל. יש לה עתודות עצומות של גז ונפט. לנורווגיה יש גם שטחי יבשה וים עצומים שבהם היא יכולה לחפש עוד עתודות של גז ונפט, השטח הימי הכלכלי שלה גדול פי 120 מהשטח הימי הכלכלי של ישראל.

בנוסף לכך, הנורווגים נהנים כבר היום מתלות נמוכה למדי בדלקים מחצביים: מעל 90% ממשק החשמל של נורווגיה מופעל באמצעות סכרים שמספקים אנרגיה הידרו-אלקטרית. בישראל לשם השוואה, אחוז האנרגיה המתחדשת עומד על כ 3% ודבר זה נובע ברובו מדודי-שמש. אם יום אחד נגיע למצבה של נורווגיה, יהיה זה הגיוני למדי לייצא את הגז שלנו.

 

 

 רק שלא נהיה בריטניה (הבעייה האנגלית לדוגמא) 

 

לאחר שהתגלה גז טבעי בבריטניה היא החלה לייצא בהתלהבות. כתוצאה מהשאיבה המוגברת המאגרים שלה התכלו במהירות והיא תקועה כיום עם חוזים בהם היא מתחייבת לייצוא ארוך טווח. 

החוזים עליהם חתומה בריטניה מכריחים אותה להיות בעמדה של תחנונים בפני כווית לדוגמא, כדי לייבא ממנה גז. זאת במחיר גבוה פי 4 מהמחיר שבו היא עצמה ייצאה את גז. בריטניה לפחות קרובה לנורוויגיה ומקבלת חלק מגז גם בצינורות. לישראל אין שכנים דומים שאפשר לסמוך עליהם שימכרו לנו גז בצינור.

 

יש המביאים את האיים טרינידד-טובוגו כדוגמה להצלחה של ייצוא גז, במיוחד כדי להראות שייצוא גז מדרבן עוד משקיעים ואלו מוצאים עוד גז. אלה שזו דוגמה מביכה למדי. מדובר באי קטן באיזור הקריבי שלא היו לו הכנסות מלבד תיירות וכמו איים אחרים באיזור הוא היה עני למדי.

בשנות התשעים הוחלט באי כי כדאי לייצא גז ונפט. כיום חלק גדול מהייצוא של האי, כ-80%, מבוסס על גז ונפט. כצפוי, בעקבות הייצוא בוצעו עוד חיפושים, עתודות הגז והנפט גדלו מ-500 מיליארד קוב בשנות ה-90, ל-980 מיליארד קוב בשנת 2003 עקב חיפושים מוצלחים. כמעט פי 2!  אולם אי אפשר למצוא עתודות שאינן קיימות גם אם מחפשים היטב, ובינתיים טרינידד מייצאת כמות גדולה של גז. בשנת 2010 העתודות ירדו ל 400 מיליארד קוב. בקצב השאיבה והייצוא הנוכחי, פרוש הדבר שהגז של טרנידד יגמר תוך פחות מ-10 שנים. את המשמעות של דבר זה אפשר לנחש או להסתכל על אי שעבר תהליך דומה. לדגומה האי נאורו באוקיינוס השקט שהכלכלה שלו התרסקה כשהתכלה מאגר הפוספטים שהיה בו.  

בכל מקרה, גם לטובוגו יש שטחי ים עצומים שאפשר לחפש בהם גז, בניגוד מוחלט לישראל.

על פי הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, את רוב הגז שיש באזורנו כבר מצאו. ולמעשה הכמות שרוצים לייצא גדולה בערך פי 2 מהכמות שסביר שאולי ימצאו עוד בים הכלכלי של ישראל.

 

 

 ארה"ב ומדיניות יצוא הגז שלה 

 

יש מדינה קפיטליסטית למדי שבכל זאת מגבילה את ייצוא הגז שלה. ארצות הברית של אמריקה.

ארה"ב הגבילה בצורה משמעותית את יצוא הגז הטבעי מאז שחוקק שם חוק הגז הטבעי ב 1938. חוק שהצריך אישור מיוחד ממשרד האנרגיה ליצא גז טבעי.

עד 1999 יצוא הגז בארה"ב היה קטן מאוד ורק לשתי מדינות גובלות (קנדה, מקסיקו) - איתן יש לארה"ב קשרי סחר ענפים וצינורות להעברת דלקים.  בעקבות שינויים טכנולוגיים, החל מ 1999 החלו לגדול יתרות הגז של ארה"ב ועלו מ כ 5000 BCM  ל  9975 BCM. רשיונות יצוא ניתנו, בין היתר תוך התחשבות בשאלות סביבתיות, כגון זיהום אוויר.


 

ארה"ב משלבת הגבלה של ייצוא יחד עם שמירה על כדאיות כלכלית עבור החברות. ארה"ב מגבילה דה פאקטו את הייצוא ל-4% ולמרות השמועות, נכון להיום היא לא צפויה להפוך ליצואנית נטו של גז עד שנת 2020 וגם אז הצפי הוא לייצוא כמות קטנה למדי מכמות הגז שלה. למרות עשרות שנים של הפקת גז, והבנת החשיבות של שמירה על רווחיות של החברות, ארה"ב לא ממהרת לייצא את הגז שברשותה.

 

קצב היצוא של גז טבעי מארה"ב ב-2012 - 1600 BCF בשנה, שזה כ 44.8 BCM .  

אם ישראל תנקוט ביחס דומה, מתוך הנחה שנוכל להמשיך ולמצוא גז טבעי נוסף בעתיד אזי מדובר ב:

 

  • יצוא של כ 0.9BCM  בשנה מתמר.

  • מלוויתן, תגדל כמות היצוא ל 2.38 BCM  בשנה. 

 

זוהי כמות סבירה שמאזנת בין שמירה על רזרבות אנרגיה ואספקה למדינות שכנות כמו הרש"פ וירדן.


 

 

מתוך דו"ח מרכז המידע של הקונגרס, שפורסם בתחילת השנה:

outcome U.S. Natural Gas Exports: New Opportunities, Uncertain

(תרגום: יצוא גז טבעי-הזדמנויות חדשות, תוצאות לא וודאיות) דו"ח שפורסם בתחילת השנה

(היחידות ב TCF.

כדי להעביר ל BCM יש להכפיל ב 28.3)

 

 

 רק בעקבות עליית רזרבות הגז הטבעי, החל מ-1999 ולאחר מכן ב-2013 , הוגבר יצוא הגז הטבעי

 

 

 הולנד - ההיסטוריה של הגז 

 (או - האם ניתן וצריך לשנות רגולציה בדיעבד כשהתנאים משתנים) 

 

קצת היסטוריה:
 

1947 - NAM חברת הגז ההולנדית מוקמת כשותפות 50/50 בין אקסון ל-shell ההולנדית.

החברה מצאה מספר תגליות קטנות Schoonebeek (1948) Tubbergen (1953), Rossum (1961), De Lutte (1961) and Rijswijk (1955).

 

החברה היתה חייבת לשלם 10% תמלוגים לאוצר ההולנדי

 

1959  - קורה משהו בלתי צפוי. החברה מגלה שדה ענק (להלן : "לוויתן הולנדי") אלפי BCM.

 

1961 - החברה מפתחת את השדה - אבל ההולנדים מבינים שכללי המשחק צריכים להשתנות.

 

11.7.1962 - שר האנרגיה ההולנדי נואם בפרלמנט (nota inzakeaardgas) ומציע הצעה שהביאה (במו"מ) לחתימת הסכם שותפות בין הממשלה לחברות.

 

1963 - מוקמת שותפות בה לממשלה ההולנדית 40% ואילו לשתי השותפות האחרות 30% לכל אחת שתהיה אחראית לחיפושים ותפעול של שדות הגז בהולנד.

זוהי למעשה הלאמה של 40% מהשדה שנומקה בצורה פשוטה מאוד: כאשר ניתן הזכיון, איש לא חלם שהתוצאת החיפושים תהיה גז בכמות כזו גדולה.


 

כך  עלה החלק של הממשלה ההולנדית בשווי הגז שמופק מהשדה - ל 50% . (10% תמלוגים + 40% בעלות ישירה) אבל זה לא הכל.

 

הוקמה גם חברה השנייה, מעיין single buyer בשם Gasunie הפכה להיות חברת ההולכה והשווק של גז בהולנד. חברה זו הוקמה כשותפות של 50% הממשלה ההולנדית ו 25% לשתי החברות.

 

כך, לאחר שקיבלה כבר 50% ממחיר הגז, המשיכה הממשלה ההולנדית לשמור על נתח של 50% גם מרווחי חלוקת הגז לצרכנים, לא רק מהשדה הגדול. רק דרך Gasunie אפשר היה לרכוש ולשנע גז בהולנד (עד להפרטה חלקית של התחום ב 2005).

 

בנוסף הוטלו מיסים מקומים על גז. בגדול כ-50% מרווחי חברות הגז. כך שבפועל חלקה של הממשלה הגיע ל 75% (מעשית, אף למעלה מזה)

הממשלה ההולנדית הבינה שאינה יכולה להשען על שדה יחיד גדול.  ולכן נקטה במדיניות תמרוץ של חיפושי שדות קטנים – ובכך עודדה את מציאתם, פיתוחם והשימוש בהם.

מדיניות זו גובשה כדי שחלק מהותי מהכמות בשדה הענק - נשמר לדורות הבאים.

 

 ואיך זה מתבצע? 

הולנד משתתפת בעקרון, דרך חברת הגז הלאומית EBN ב כ 40% מהוצאות החיפושים והפיתוח.

המס של 50% מוטל על חלקן של החברות – רק כאשר נמצא הגז.

בצורה זו חלקה של הממשלה ההולנדית (total government take) בשדות הקטנים הינו 70% ולא 84% כמו בשדה הגדול.

כלומר אם מחיר גז משדה קטן נמכר להולנדים ב $8 משאירה בידי החברות $2.4  .

 ובישראל? 

 

יספרו לנו כל הזמן על 60% . אבל 60% זה בשוליים אחרי 20 שנים של רווחים, חלקם פטורים ממס וחלקם מס שהוא פחות מהשיא. במקרה הטוב נראה בישראל 40% מס. גם זה משהו.

 

כלומר על גז ב 6$ החברות תקבלנה בממוצע (אחרי הוצאות) כ 3.6$   - מאחר שחלק מההוצאות הן משלמות אחת לשניה: למשל שותפי תמר לנובל, למשל שותפי תמר 380 מיליון דולר לשותפי ים תטיס ( שזה הם עצמם) – ניתן להניח שבישראל החברות הן שיקבלו את ה 80% ולא הממשלה.


 

לסיכום:

בחודש מרץ 2015, בעיצומם של דיוני ועדת קנדל, נסעה משלחת ממשלתית (המורכבת מנציגי משרד האנרגיה, האוצר, הגנת הסביבה) להולנד כדי ללמוד מההולנדים איך עושים את זה, או כמו שהוגדרה מטרת הביקור: "שיפור אופן ההתמודדות של הרגולציה הישראלית עם פיתוח שוק הגז המקומי, והבנת דרכה של הולנד להתמודד עם אתגרים בתחום"

 

תשאלו את אמיר לוי ממשרד האוצר, סשה ורשבסקי ממשרד האנרגיה ומוריס דורפמן מצוות קנדל - למה הם עשו בדיוק ההיפך ממה שהם למדו שם.

 נורווגיה וקרן הפנסיה מתגמולי הגז הטבעי 

 

אספקה של 20% מצריכת הגז הטבעי של אירופה, יצוא שירותים למגזר הנפט בהיקף של 50 מיליארד דולר וקרן פנסיה שנכסיה מגיעים ל-900 מיליארד דולר - כך הפכה נורבגיה למעצמת גז טבעי

 

"בראש ובראשונה החליטה נורבגיה להקים חברת גז ממשלתית, סטטאויל, שכיום הממשלה מחזיקה ב-67% ממניותיה, שהונפקו בבורסת אוסלו וניו יורק. סטטאויל שומרת לעצמה את הזכות להחליט אם היא נכנסת כשותפה למאגר מסוים או לא, אך מרגע שנכנסה, היא מתפקדת ככל חברה עסקית אחרת, כולל השתתפות בעלויות חיפוש הגז ותשלום המסים. "למעשה, המעורבות שלנו מתחילה כבר משלב חלוקת רישיונות הגז", אומר לינדסט. "אנחנו אלה שמתאימים את הרכב החברות למאגר מסוים (בישראל חברות ניגשות יחד לשטח רישיון מסוים כשותפות - ה"כ).

"גם צנרת הולכת הגז מהמאגרים לחוף, ומהחוף למדינות שאליהן אנחנו מייצאים את הגז היא בבעלותנו", מוסיף מורטן קרלסן, מנהל התפעול של חברת הולכת הגז הממשלתית גזקו, "וזאת כדי שחברה פרטית לא תוכל לקבוע מי יכול להתחבר אליה, מתי ובאיזה מחיר".

 

(עוד מהכתבה של הדי כהן בגלובס >>> כאן)
 

 אלסקה מעבירה ישירות את הרווחים לחשבון של האזרחים 

 

באלסקה מקבלים האזרחים את הרווחים מקרן אוצרות הטבע ישירות לחשבון, בלי דיוני תקציב ובלי התערבות של פוליטיקאים

 

בשנת 1976, בעקבות קמפיין ציבורי, הוכנס תיקון לחוקת מדינת אלסקה, שלפיו 25% מכל הכנסות המדינה מתמלוגים ודמי חכירה על ניצול אוצרות טבע יועברו לקרן ריבונית שתשקיע את הרווחים בנדל"ן, במניות ובאגרות חוב. על פי התיקון שהוכנס לחוקה, מדי שנה מחלקת הקרן את רווחיה לכל תושביה הבוגרים של המדינה, על פי העיקרון הבא: עורכים ממוצע של התשואה השנתית בחמש השנים שחלפו. אם ממוצע זה גבוה מ-5% מערך הקרן כולה, מחלקים 5% בין כל התושבים. אם הוא נמוך מ-5%, מחלקים על פי הממוצע שהתקבל.

 

מאז שהוקמה, רשמה קרן התמלוגים של מדינת אלסקה תשואה שנתית ממוצעת של כ-10% מדי שנה, כך שלרוב קיבלו תושבי המדינה 5% מערך הקרן לחשבונם. בשנים 1982-2009, נע התשלום השנתי לתושבים בין 336 ל-2,069 דולר. התשלום מבוצע דרך רשות המסים של המדינה, כאשר תושב שמעוניין לקבל צריך להגיש טופס בקשה לרשות, שמפרסמת את שמות המבקשים באתר האינטרנט שלה ומוציאה דו"ח שנתי שמפרט את שמות הזכאים והסכום שקיבל כל אחד מהם.

 

(עוד מהכתבה של אביטל להב בווי-נט >>> כאן)
 

מתווה הגז מסוכן כלכלית סביבתית